האם העיצוב של הדיור המוגן משפיע על חיי הדיירים?

מחקר ספרדי שבחן מאות מתקני טיפול גילה שהאדריכלות והעיצוב של הדיור המוגן משפיעים על הבריאות, על החיוניות ועל תוחלת החיים של דייריו. בישראל כבר אימצו את הגישה הזאת: "אני מאמין שלסביבה שבה אדם חי יש השפעה עצומה על התחושה שלו בכל יום"

זוהר שחר לוי

9 דקות קריאה

15-06-2026

רוצים להיות הראשונים לדעת מה חדש בעולם העיצוב? הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של בית ונוי.

בשנים האחרונות, בעיקר על רקע מגפת הקורונה, הפכה סוגיית תכנון מתקני טיפול לקשישים לנושא נרחב למחקר. בספרד, שנפגעה קשה במיוחד בגלי המגפה הראשונים, הדיון הפך גם פוליטי. מחקר שפורסם לאחרונה על ידי חוקרות ספרדיות בחן מאות פרסומים מקצועיים ושאל שאלה אחת: האם המרחב הפיזי שבו חי קשיש יכול להשפיע על חיוניותו, על תחושת השייכות שלו, ועל כמה שנים הוא חי? המסקנות שהתקבלו לא השאירו הרבה מקום לספק.

צילום: shutterstock

הסביבה היא לא רק רקע

זה שנים שמחקרים בתחום ההזדקנות מצביעים על הקשר בין סביבה לבין רווחה נפשית. אבל המחקר הספרדי עשה צעד נוסף. הוא הציג מסגרת תיאורטית שלמה שהחוקרות קוראות לה "אדריכלות מטפלת" (care architecture), שמגדירה 15 עקרונות לתכנון מוסדות לגיל השלישי. בבסיסה עומדת הכרה אחת פשוטה: אנחנו לא לבד. כולנו, בשלבים שונים של החיים, תלויים ברשת של קשרים, סיוע ומרחבים. בזקנה, התלות הזאת מתעצמת, ועיצוב שמתעלם ממנה עושה נזק.

המחקר מחלק את עקרונותיו לשלושה ממדים. הממד החברתי-תרבותי עוסק בשאלה אם המרחב מאפשר מפגש, קהילה ושמירה על זהות אישית. הממד הכלכלי שואל אם מוסד הוא נגיש ומתוכנן לאורך זמן. הממד הסביבתי בוחן את הקשר לטבע ולאור הטבעי. כאשר שלושת הממדים מתיישרים, נוצרת סביבה שמאריכה חיים, לא רק מאכסנת אותם.

בית בלב רמת השרון, מסדרון. באדיבות משרד אדריכלים ענת הרמן

הלובי שאף אחד לא ישב בו

דניאל ברמן, מנכ"ל בית בלב, רשת הדיור המוגן והמרכזים השיקומיים גריאטריים, מכיר את הפער הזה מן השטח. "כשאנשים עוברים לדיור מוגן הם לא משאירים מאחור רק בית, אלא שנים של זיכרונות, הרגלים ותחושת שייכות", הוא אומר. "לכן האחריות שלנו היא הרבה מעבר לספק שירותים טובים או מבנה יפה".

ברמן מדבר, בין השאר, על הלובי, על הנכדים שבאים לביקור, על הדייר שיושב שם ולא חוזר לחדרו כי הוא מרגיש בנוח. "כשדייר מרגיש בנוח לשבת בלובי, להזמין את הנכדים לביקור או פשוט ליהנות מהמרחב שסביבו, אני יודע שהצלחנו ליצור עבורו בית ולא רק מקום מגורים". מה שנשמע כסנטימנט מתחבר, בעצם, לממצא מרכזי של המחקר הספרדי: מרחבים משותפים שמזמינים שהייה ומפגש הם לא תוספת נוחות, הם מרכיב טיפולי.

המחקר מכנה את ההיפך מזה "בידוד ארכיטקטוני", תופעה שבה עיצוב מוסדי יוצר חללים שמגיעים לחדר ולא ללב. מסדרונות ארוכים, כיסאות מסודרים לאורך קיר, חדר אוכל שמרגיש כמו חדר אוכל של מוסד. לפי המחקר, סביבות כאלה רק מגבירות בדידות ומחלישות מוטיבציה.

בית בלב רמת השרון, לובי. משרד אדריכלים ענת הרמן

בית בלב רמת השרון, לובי. באדיבות משרד אדריכלים ענת הרמן

פרחים על דלת זכוכית

ענת הרמן, אדריכלית ומעצבת פנים שעיצבה את קומת ה-VIP בבית בלב רמת השרון, ניגשה לאתגר שלה ממקום מעשי. "האתגר היה לייצר דירות של שלושה חדרים, כי לא היו כאלה בבניין", היא מספרת. הפתרון שמצאה חרג מהגיאומטריה: יציאה למרפסת לכל דירה, ועם זה גם עיצוב פרטני ומוקפד. "הערך המוסף הוא שמקבלים גם יותר מרחב, וגם עיצוב פרטני לדירות יוקרה". לצד זה יצרה אזור משותף במסדרון לאורחים ולפעילות חברתית.

"עיצבנו", היא ממשיכה, "דלתות זכוכית המחפות על מערכות עם הדפסי פרחים, במקום צמחייה במסדרון שלא הייתה מחזיקה מעמד. הן הפכו לאלמנט דקורטיבי, שמוסיף צבע וטבע". המחקר הספרדי מכנה זאת חיבור ביופילי, ומדגיש את חשיבותו. כלומר, הכנסת טבע ואלמנטים אורגניים לחלל באופן שמשפר מצב רוח ומפחית לחץ. ייצוג שמחזיק לאורך זמן ועושה את העבודה בדיוק כמוה.

דירה בבית בלב פתח תקווה. צילום: עמית גירון

דליה שילוני, מעצבת פנים המתמחה בעיצוב לגיל השלישי שעיצבה את קומת הכניסה וקומת "דיור מוגן פלוס" בבית בלב פתח תקווה, חשבה על אותו עיקרון מזווית נוספת. בתקופת לחימה החליטה להפוך את הממ"ד לחדר שינה בגלל הצורך הביטחוני. "לא מורגש שזה ממ"ד, עיצבנו הכל באווירה מאוד נעימה ועוטפת". בסניף רמת השרון הוסיפה גם בית קפה לתמהיל. "הכל", היא אומרת, "במטרה לתת תחושה מחבקת, שהדיירים לא ירגישו לבד. מצד שני, נתנו מענה מודרני עם כל העיצוב הכי חדיש. הרמוניה לצד בהירות".

בית בלב פתח תקווה, לובי. צילום: עמית גירון

מה בין אדריכלות לאריכות ימים

המחקר הספרדי מבקר בחריפות את מה שהוא מכנה "care-washing", כלומר שימוש בשפה של טיפול ואנושיות מבלי שהדבר בא לידי ביטוי בעיצוב עצמו. חדר אחד עם חלון קטן, אפילו אם הוא מתואר כ"חם ומוגן", לא יחליף מרחב שמאפשר לדייר לשמור על שגרת חייו. לפי אחד העקרונות המרכזיים של המחקר, האדריכלות לא רק מגיבה לצרכים אלא מעצבת אותם. היא קובעת אם אדם יצא מחדרו, אם ייפגש עם שכנו, אם ירגיש שיש לו מקום במרחב המשותף.

"אני מאמין", מסכים ברמן, "שלסביבה שבה אדם חי יש השפעה עצומה על התחושה שלו בכל יום, על המפגשים שהוא יוצר, על מידת הפעילות שלו ועל איכות החיים שלו".

בית בלב פתח תקווה, לובי. צילום: עמית גירון

למה נכשל המודל הישן?

אחד הממצאים הבולטים של המחקר הוא שהמודל המוסדי המסורתי, שנבנה על סטנדרטיזציה ויעילות, אינו מניב תוצאות טובות לא לדיירים, לא למטפלים ולא למוסד עצמו. חדרים אחידים, לוחות זמנים נוקשים, מרחבים שתוכננו לנוחות הצוות לא פחות מנוחות הדייר, כל אלה יוצרים סביבה שמחלישה תחושת אוטונומיה. ואוטונומיה, גם כשהיא חלקית, היא גורם הגנה.

הכיוון שהמחקר ממליץ עליו הוא מעורבות של הדיירים עצמם בתכנון הסביבה שהם יחיו בה. לא תכנון עבורם אלא תכנון איתם. עיצוב שמכבד מורשת, הרגלים, זהות. חלל שמרגיש כהמשך של החיים שחיו, לא כנקודת עצירה.