האדריכלים הכי גדולים בעולם גילו סוד ישן: הכי משתלם לא להרוס

סנטוריום של אלוור אלטו שהופך למלון וולנס, כלא היסטורי שהפך למרכז אמנות - מגמת השימוש החוזר האדפטיבי הופכת לאחת מהשפות האדריכליות החשובות של העשור

זוהר שחר לוי

7 דקות קריאה

07-07-2026

ביער שמחוץ לעיר פיימיו, בפינלנד, עומד מבנה שהאדריכל הפיני אלוור אלטו תכנן בין 1929 ל-1933 כסנטוריום לחולי שחפת. הוא תכנן אותו ככלי רפואי: כיוון את חדרי החולים לשמש הבוקר, עיצב תקרות כך שימנעו סנוור, השקיע בכל פרט של אוורור ואקוסטיקה. הסנטוריום שימש לאחר מכן כבית חולים כללי, עד שפסקה פעילותו לפני כעשור.

מבנים רבים מאבדים בשלב כזה או אחר את הפונקציה שלשמה נבנו. התפתחויות רפואיות ייתרו מוסדות שיקום לשחפת ובשל התפתחויות טכנולוגיות מפעלים נסגרו או צמצמו את מרחב פעולתם. פיימיו עבר תהליך דומה: מסנטוריום לבית חולים כללי ואחר כך המקום איבד את הפונקציונליות שלו. השאלה שעומדת בפני האדריכל במקרים כאלה לאו דווקא עוסקת בשימור המבנה, אלא איך לחבר בין מה שהמבנה מסוגל לתת לבין מה שהחברה צריכה היום.

מרפסות השמש בעת שימוש. צילום: Alvar Aalto Foundation

קרן פיימיו, שהוקמה ב-2020 לשם שמירה על האתר, פנתה לסנופטה (Snøhetta), חברת האדריכלות הנורווגית, וביקשה להתאים לו שימוש חדש. הכיוון החדש הוא להפוך את הסנטוריום למלון בוטיק ולמרכז וולנס.

מתחם הספא המתוכנן. באדיבות: : Proloog/Snøhetta

אגף הניתוחים יהפוך לאודיטוריום, אגף החולים לחדרי אורחים, ומרפסות השמש שנסגרו לאורך השנים ייפתחו מחדש. הפרויקט מתקדם בשיתוף רשות המורשת הפינית וקרן אלוור אלטו, ובסוף יולי 2026 צפויה החלטת אונסקו בנוגע להכרזת אתרי אלטו כמורשת עולמית.

תמונה של פיימיו מהעבר. צילום: Alvar Aalto Foundation

Kjetil Trædal Thorsen, שותף מייסד בסנופטה, תיאר את הגישה לפרויקט כניסיון "לפתוח את האתר לשימוש עתידי מחושב, תוך שמירה על שלמות המבנה ומתן אפשרות להתפתח".

התכנון החדש למרפסות השמש. צילום: Proloog/Snøhetta

רוק בבית הכלא

דוגמא נוספת לשינוי ייעוד שכזה הוא Tai Kwun בהונג קונג. מדובר במתחם שנבנה בסוף המאה ה-19 ושימש כבית משפט ובית כלא בריטי עד 2004. גם כאן השאלה הייתה אותה שאלה: מה עושים עם מבנה שהצורך בו נעלם או השתנה? בשנת 2018 הפך המבנה למרכז תרבות ואמנות בתכנון של Herzog & de Meuron. כאן האדריכלים הוסיפו שני גושים חדשים מזכוכית ואלומיניום בתוך חצרות הכלא, כך שהישן והחדש מנהלים שיח גלוי ואף אחד מהם אינו מנסה להיות משהו אחר.

Tai Kwun, הונג קונג, לאחר החידוש. צילום: shutterstock

גישה אחרת לגמרי נקטו ב-Becker + Becker, כשניגשו לבניין ברוטליסטי שמרסל ברויאר תכנן ב-1970 בניו הייבן, קונטיקט, ושימש במקורו כמפעל לגלגלי צמיג ועמד שנים ריק. המשרד שמר על השלד הבטוני החשוף ועל החלונות האופייניים לברויאר, והפך אותו למלון בוטיק הפועל לפי תקן הבנייה הירוקה LEED Platinum. שמו של המלון הוא מחווה לברויאר עצמו.

Hotel Marcel, ניו הייבן, קונטיקט. צילום: © 2026 Hilton

"המבנה הכי ירוק הוא זה שכבר קיים"

יש לשימוש החוזר הצדקה פרקטית ברורה. בניין קיים מכיל כבר את האנרגיה המגולמת של כל חומרי הבנייה שיצרו אותו. הריסתו פירושה אובדן של כל אותה אנרגיה, ובנייה מחדש פירושה השקעתה שנית. לפי נתוני תעשיית הבנייה, שימוש חוזר במבנה קיים יכול להפחית פליטות גלומות ביותר מ-40% לעומת בנייה חדשה. קרל אלפנטה, לשעבר נשיא המכון האמריקאי לאדריכלות, ניסח את זה בפשטות: "הבניין הכי ירוק הוא זה שכבר קיים".

מבנים ישנים מכילים גם משהו שקשה לייצר מחדש. הפרופורציות, השחיקה, הגובה בין רצפה לתקרה שלא נקבע לפי שיקולי כדאיות - כל אלה הם לעתים קרובות בדיוק מה שאדריכלים של פרויקטים המתמקדים בשימוש חוזר רואים כנכס. המגבלה הופכת למה שמגדיר את הפרויקט.

Hotel Marcel, ניו הייבן, קונטיקט - לוחות סולאריים על הגג. צילום: © 2026 Hilton

שפה שמתבגרת

שימוש חוזר במבנים קיימים אינו חידוש. מה שהשתנה בשנים האחרונות הוא המעמד שלו בשיח האדריכלי. ועידת UIA בברצלונה, שהסתיימה השבוע, הציבה את שאלת האחריות לסביבה הבנויה הקיימת בלב הדיון המקצועי. ומשרדים כמו סנופטה ו-Herzog & de Meuron, שאינם זקוקים להוכיח שום דבר, בוחרים לקחת פרויקטים כאלה.

חלק מבית הסוהר הישן ב-Tai Kwun נשמר והפך למוזיאון. צילום: shutterstock

מה שמאפיין את הגל הנוכחי הוא לא שימור במובן המוזיאלי ולא בנייה מחדש. הצרכים של החברה משתנים, והתפקיד של האדריכל הוא לזהות אותם ולחבר אותם למבנה הקיים. מרפסות השמש שאלטו תכנן בפיימיו לחולי שחפת ייפתחו מחדש לאורחי המלון - הפעם כדי לספק להם ויטמין D בזמן הנופש. הפונקציה השתנתה. הרעיון שמאחוריה נשאר.