אימוץ הסמליות של מי שהמקום נלקח ממנו
בכל שלבי התפתחותה, מתקופת היישוב ועד ימינו, לא הצליחה האדריכלות הישראלית להתעלות ולהפנים את הביקורתיות כלפיה כאדריכלות קולוניאליסטית, ולהפכה לפעילות או ליצירתיות אמנותית כלשהי. מאז הקמת מדינת ישראל אנו חווים שלילה ומחיקה כמעט מוחלטת של זהות המקום והתרבות המקומית, שעוצבו מחדש על בסיס עקרונות חברתיים, כלכליים ופוליטיים מבית מדרשה של תנועת העבודה הציונית.
האדריכלות הישראלית החלה באוטופיזם הציוני, שהביא אותה לכיבוש המקום והתרבות המקומית. האדריכלות של החלוצים הציוניים שהיגרו מארצות אירופה, החלה בשנות השלושים ועד לשנות החמישים של המאה העשרים והוגדרה כ"אדריכלות קוסמופוליטית", כביטוי מובהק למודרניזם היוצא כנגד המקומיות המזרחית וה"פרימיטיבית" לתפישתם. אולם בפועל, היא שלפה את חרב המודרניזם בפני הארץ ותושביה המקומיים: המודרניזם כפרויקט רבגוני המשחרר את האדם מידי הפרימיטיביות, מדכא את המקומיות, מאיים לעקור אותה ממקומה, ומצהיר על כוונתו ליצור דגם מודרניסטי מפותח.
מהלך זה זימן ביקורת, לנוכח השפעות ארכיטקטוניות חיצוניות, וביקורת זו כוונה למילוי (inlay) הבניינים והיצירות הארכיטקטוניות ב"רוחניות" המכניסה לתוכן את הממד המקומי. אולם ממד אדריכלי מקומי זה הוא, למעשה, ממד הנובע מן הזהות הפלסטינית, שהיא אדריכלות ילידית או אוטוכטונית (autochthonous). כפי שמתארת ראש מחוז ירושלים לשעבר במשרד הבינוי והשיכון - אלינוער ברזקי: "אימוץ הסמליות של מי שהמקום נלקח ממנו, כמו יחסה של איטליה הפשיסטית אל האימפריה הרומית – נלקחו סימבולים של המנוצח, ולא של המנצח. הפוך על הפוך."
עוד לפני 1948, נוצרה בארץ ארכיטקטורה עירונית, שהתפתחה מבחינה היסטורית, נדבך על גבי נדבך. כאשר דנים בארכיטקטורה מקומית אין לשכוח כי העיר והכפר מתייחדים במאפיינים נבדלים, המקנים לכל אחד מהם זהות ייחודית. ארכיטקטורה מקומית זו התפתחה, כדברי החוקר והארכיטקט העירקי הבולט, רפעת אלג'אדרג'י (Chadirji), כ"ארכיטקטורה שושלתית". עם התרחבות הערים, בניית המבנים הציבוריים ושכפול התכניות, במידות שונות של הצלחה, הומרה הארכיטקטורה הוורנקולרית הפלסטינית (שנשענה על בנייה עממית, ללא אדריכלים, המשתמשת בחומרים מקומיים ובטכנולוגיות מסורתיות) בארכיטקטורה קולוניאלית.
שלושה גורמים אפיינו את ההתרחבות העירונית בארץ לפני 1948: גורם סוציו-אקונומי שנבע מחדירתה של שכבה שאפתנית רחבה של תושבים הקשורים במסחר לבנייה הציבורית; גורם טכני-קונסטרוקטיבי וארכיטקטוני שנבע מן השימוש בבטון; וגורם עירוני ארכיטקטוני שנבע משינוי היחסים בין הבניין לרחוב - מן המעבר מבניין עם גן לבניין עם מרפסת הצופה על הרחוב בחזיתה (ובמקביל לבניין אחר ממול). גבולותיו של בניין חדש זה הם גבולות הרחוב הציבורי. ההשלכה העיקרית של שינויים אלה הייתה מעבר הדרגתי מן הכפר אל העיר, מעבר שהביא להתפתחות טכניקות הבנייה והארכיטקטורה לקראת שפה מודרניסטית מקומית.
לאחר הקמת המדינה, השלטון המרכזי בישראל הוציא לפועל את תכניותיו האסטרטגיות באמצעות תכניות מתאר ארציות, אזוריות ומקומיות. כתוצאה ממבנה ריכוזי והיררכי זה לתכנון המרחב, שיצא אל הפועל באמצעות המִנהל הרשמי, תושבי העיר הערביים נותרו ללא כל השפעה על עיצוב מרחב חייהם ושכונותיהם. בפני קבוצות מוחלשות אלה לא עומדות אפשרויות או עוצמה פוליטית, והם אינם יכולים להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות, לבד מהגשת התנגדויות בירוקרטיות רשמיות לגופי המדינה השונים, ביחס לתכניות נתונות. המבנה המוסדי החוקי, האתנו-פוליטי, והדומיננטיות של השיח הלאומי על האזרחות במדינת ישראל, הביאו לשלילת זכותם של תושבי העיר להשתתף בעיצוב המרחב הפרטי והציבורי שלהם. מתכננים ואדריכלים שהבנתם את המרחב קלושה, נותנים יד לכך, גם כאשר הם מתייחסים אך ורק לצורה ומזניחים את התוכן הארכיטקטוני.
כתוצאה מכך, תכנון המרחב בישראל הפך להיות אקט פוליטי וריכוזי שרשויות המדינה אוכפות על החברה בכללותה. המדינה וזרועותיה הסמי-ממשלתיות, כמו הסוכנות היהודית וארגוני התיישבות והתנחלות שונים, מקימות יישובים וערים, קולטות מהגרים ומעניקות להם שיכונים מן-המוכן, שלא נבנו בתהליך טבעי ואורגני. מאז 1948 אנו חווים שלילה ומחיקה כמעט מוחלטת של זהות המקום במדינת ישראל, מקום שעוצב מחדש על בסיס עקרונות חברתיים, כלכליים ופוליטיים מבית מדרשה של תנועת העבודה הציונית. בהקשר זה ראוי לציין כי המערכת הישראלית אימצה את הסימבוליזם של החברה הפלסטינית, שהפסידה את המולדת שלה לטובת מדינת ישראל.
ראשוני הציונים בארץ שאפו להפוך את היהודי, את המהגר לארץ ישראל מכל רחבי תבל, לאדם ה"צומח מן האדמה", אדם שזהותו מתפתחת בזכות יחסו האורגני והבלתי-אמצעי למקום, ולא על בסיס רעיונות זרים. הארכיטקטורה הציונית עד שלהי שנות החמישים התאפיינה ביסודות מודרניסטיים, אך מאז צצו והופיעו ספקות רבים ביחס ליסודות אלה, והצבעה על הצורך להחליפם ביסודות אחרים, אותנטיים ומוצקים יותר. ספקות אלה גרמו ל"גילוי" ה"כפר הערבי" וה"בית הערבי". אף על פי כן, ובשל המאפיינים הייחודיים למאבק הערבי-ישראלי וגיוסם של הארכיטקטים הישראליים לטובת תכניות התנועה הציונית ומדינת ישראל, אחוז גדול מקרב הארכיטקטים הישראליים נוצלו בידי המדינה וזרועותיה השונות לשם מימוש המטרות הפוליטיות של ממשלות ישראל לדורותיהן.
כאדריכלים וכלא אדריכלים גם יחד, אנו מחויבים לחשוב מחדש על התפיסה שבבסיס הארכיטקטורה המודרנית, לפרקה ליסודותיה הראשוניים, ולהחזיר את האדם מן השוליים הנשלטים על ידי הצורה לציר המרכזי וללב הארכיטקטורה. ראוי כי נתייחס לסוגיות שהארכיטקטורה נוטה לזנוח, כגון יחסי כובש-נכבש, ארכיטקטורה ותכנון בלתי פורמליים, אינסופיות, אבסולוטיזם ושיתוף תרבויות וציביליזציות אחרות שאינן מערביות, במלאכת עיצוב וליבון הרעיונות והיסודות הארכיטקטוניים והדיון בהם, וזאת מתוך גישה שאינה אוריינטליסטית.
אדריכל סנאן עבד אלקאדר הוא בעלי משרד האדריכלים הבינלאומי SAA . מאחוריו 25 שנות ניסיון ועשרות פרויקטים שהפכו לאבני דרך בעולם האדריכלות וזכו בפרסים ובהכרה מקצועית בינלאומית. בשנים האחרונות המשרד יזם ותכנן את תכנית הבנייה הגדולה והמקיפה ביותר בהיסטוריה של מזרח ירושלים. בימים אלו עבר המשרד למשכנו החדש ביפו, כדי לחשוף את שפתו האדריכלית הייחודית בפני תושבי מרכז הארץ.
http://www.senanarchitects.com
כתבות נוספות
