האם האדריכלות המודרנית נולדה באפריקה?

התערוכה "Architects of Liberation" (אדריכלי השחרור) ב-MoMA בניו יורק מציגה לראשונה את האדריכלות של מערב אפריקה בשנות העצמאות, ומוכיחה שהפרק הכי פוליטי ויצירתי של המודרניזם לא קרה באירופה

זוהר שחר לוי

6 דקות קריאה

07-07-2026

ב-1960 קיבלו 17 מדינות באפריקה עצמאות בתוך שנה אחת. המנהיגים החדשים היו צריכים לבנות מדינות מאפס, ואחת השאלות הראשונות שעמדה בפניהם הייתה שאלה אדריכלית: כיצד ייראו הערים, האוניברסיטאות, בתי המשפט, יריד הסחר, שייצגו עם שיוצא לדרך עצמאית?

מרכז הסחר החיצוני הבינלאומי של סנגל (CICES), דקאר, סנגל, 1974. צילום: Michel Fegyveres

התשובה לשאלה הזו מתגלה עכשיו בתערוכה "Architects of Liberation: Modernism in Western Africa" במוזיאון ה-MoMA בניו יורק, שתפתח השבוע. זו התערוכה הגדולה הראשונה שבוחנת את האדריכלות המודרנית של מערב אפריקה מסוף שנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-80, ועושה זאת דרך ההקשר הפוליטי שיצר אותה. שבע מדינות נמצאות במוקד: בנין, קמרון, חוף השנהב, גאנה, ניגריה, סנגל וטוגו.

ההצעה של האוצרים היא לא רק היסטורית. התערוכה מציגה טענה מרחיקת לכת: שהאדריכלות המודרנית במערב אפריקה הייתה בלתי ניתנת להפרדה מהשאיפות הפוליטיות של המדינות החדשות. כלומר, מה שנבנה שם לא היה אדריכלות לצורכי תפקוד. זו הייתה שפה.

הפירמידה (La Pyramide), אביג'אן, חוף השנהב, כ-1973. צילום: Rinaldo Olivieri

לא ייבוא, אלא המצאה מחדש

ההיסטוריה המוכרת של האדריכלות המודרנית מתחילה בגרמניה, ממשיכה לצרפת ומגיעה לגורדי שחקים אמריקאים. הסטנדרט הזה גרם לכך שהשימוש במודרניזם מחוץ לאירופה נתפס כמשני. התערוכה טוענת שזו טעות. האדריכלים האפריקאים בעידן העצמאות הפכו את המודרניזם לשלהם, על ידי התאמתו לצרכים המקומיים שלהם. מבני בטון תוכננו מחדש לאקלים טרופי. מבני ציבור מונומנטליים שאבו ממסורות מקומיות. פרויקטי תשתית נוצרו כסמלים של מודרניזציה ואחדות לאומית. בכך הם דחו את הרעיון שהמודרניזם הוא רק מושג זר, ובמקום זאת השתמשו בו כדי לבטא שחרור ותקווה.

בין הפרויקטים שיוצגו: ביתן אפריקה ביריד הסחר באקרה (Accra), גאנה, מבנה מעגלי שסימל אחדות לאומית ועוצב בין 1962 ל-1967; מגדל "הפירמידה" (La Pyramide) באביג'אן (Abidjan), עיר הנמל הגדולה של חוף השנהב, שינה דרמטית את קו הרקיע שלה כשהושלם ב-1973; קמפוס יריד הסחר CICES בסנגל, שביטא את תפיסתו של הנשיא לאופולד סנגור (Léopold Senghor) ל"מקביליות אסימטרית", שפה עיצובית של הרמוניה ללא חזרה; ואוניברסיטת אייפה (University of Ife) בניגריה, פרויקט חינוכי שאפתני עם תכנית אב מאת האדריכל הישראלי המנוח אריה שרון.

הפירמידה (La Pyramide), אביג'אן, חוף השנהב, 2025. צילום: François-Xavier Gbré

האדריכלים שעיצבו את הפרויקטים האלה הגיעו משתי דרכים: הדור הראשון של אדריכלים אפריקאים מאומנים, ואדריכלים שהוזמנו מחוץ ליבשת, מיוגוסלביה, איטליה, צרפת וגם ישראל. השימוש באדריכלים ממוצא זר לפרויקטים מרכזיים שיקף את הברית החדשה שמדינות עצמאיות ביקשו לבנות - שיח בין-לאומי שמסמן ריבונות.

ארכיונים שלא נפתחו

התערוכה מציגה כ-450 מוצגים שמרביתם לא נחשפו מעולם לציבור: תוכניות אדריכליות, מקטים, תצלומים ארכיוניים, סרטים חדשים ותצלומים שהוזמנו במיוחד. המכשול העיקרי במחקר היה היעדר תשתית ארכיונית. רוב הארכיונים, הן ביבשת והן מחוצה לה, לא היו מסווגים והיו חסרים. האוצרים עבדו עם רשת של חוקרים צעירים בכל עיר ומדינה, שסייעו לאתר את העבודות. רוב האדריכלים הכלולים לא הופיעו מעולם בתערוכה או בפרסום אקדמי.

ילדים מחוץ לספרייה בבולגטנגה (Bolgatanga), גאנה, דצמבר 1967. צילום: Willis E. Bell

"התערוכה תשפוך אור על תקופה מכרעת ומעט נחקרת בהיסטוריה האפריקאית של אמצע המאה, ותספק נקודת מבט חדשה על היבשת", אמר מרטינו שטיירלי (Martino Stierli), האוצר הראשי לאדריכלות ועיצוב במוזיאון, שאצר את התערוכה לצד איקם סטנלי אוקויה (Ikem Stanley Okoye), פרופסור אורח מאוניברסיטת דלאוור. חלק מהבניינים נותרו עד היום ציוני דרך אזרחיים. אחרים נטושים, שרידים של חזונות פיתוח שמעולם לא התממשו במלואם. גם מזה התערוכה לא מתעלמת.